"היי, איך בחוץ?" הוא שואל אותי כשאני נכנסת לבניין.
"קפוא". אני עונה ומחייכת " קר, ממש ממש קר".
הבחור החדש מאחורי הדלפק הוא אחד מחמישה שוערים של הבניין שעובדים במשמרות. הם מחזיקים מעמד מספר חודשים ואז נעלמים ואחרים מגיעים במקומם. בהתחלה, כשעברנו לכאן, הכרנו כל אחד מהם בשם. הם גם הכירו אותנו.
אחרי שלוש שנים הבנו שלא חייבים להיקשר לשוערים ולשוערות.
אומרים בנימוס היי, האוו אר יו? והם יענו משהו ואחר כך יאמרו הב א גוד וואן (שזה המעודכן של הב א גוד דיי).
אז אחרי פיטפוט קצר, השוער הצעיר שקבל את פני שאל מה השם שלי ומאיזו קומה.
אמרתי שאני גרה בקומה כך וכך וקוראים לי עפרה.
הוא מחייך. "כמו אופרה (ווינפרי)?"
כן, דומה… אני מחזירה חיוך גדול. התגובה שלו מוכרת לי. זה שם ישראלי, אני מסבירה.
אבל מה המשמעות שלו? הוא תוהה.
איילת צעירה, כמו במבי. זה ההסבר הקבוע שלי.
מה השם שלך?
אני מוסטפא. את יכולה לקרוא לי מו.
וואו, אני חושבת לעצמי במבוכה קלה. נשמע ממש מוכר, כל כך טבעי.
למה רק כאן זה יכול להיות פשוט?
"היי מו"
תודה שאתה שומר עלי.
(מוקדש לקול השפיות של רותם סלע)
רוח המקום 
כתיבת תגובה