כשנתקלתי במרים סינגר ישר הרגשתי מחוברת אליה. היא נראתה לי "אחת משלנו" והיתה יכולה להיות שכנה שלי בתל אביב. האמת, הכרתי אותה כמו שמכירים כיום, דרך האינסטאגרם. אחר כך פגשתי אותה, בעצם את העבודות שלה, ברחובות העיר.
מיד התאהבתי.
מרים סינגר Miriam Singer , יוצרת מקומית עירונית, משתמשת במגוון טכניקות: ציור, פסיפס והדפס. יש לה סגנון מובחן והיא מוזמנת ליצור את עבודות הקיר המדהימות שלה במקומות מרכזיים בפילדלפיה וככה אנחנו נחשפים אליהן בגדול.
איך סינגר מציגה את פילדלפיה? באמצעות ריבועים, קווים, קופסאות קטנות, שברים, צבעוניות עזה, תזזיתית כמו שהעיר הזו באמת. היא מדגישה אלמנטים מוכרים בעיר כמו בניינים אייקונים שכולם מזהים וככה אי אפשר לטעות – מרים סינגר אוהבת את פילדלפיה.
ככה זה נראה: העבודה הזו שבצילום אתם רואים קטע קטן ממנה, נמצאת במרכז העיר, בירידה לתחנת רכבת תחתית מול כיכר העירייה. מאירה את המרחב בה היא ממוקמת.
נוף עירוני באמנות
מרים סינגר מציירת את העיר הפועמת, החיה והתוססת. זה הביא אותי לחשוב על ייצוג ערים באמנות. חשבתם פעם איך אמנים ואמניות מציירים עיר? מה הם מציגים, מה הם ממחישים?
דרך התבוננות בעבודות אמנות אפשר ללמוד כל כך הרבה על ערים עתיקות וחדשות ועל תהליכים עירוניים.
אז…ברוכים הבאים….
כרגע התחלתם מסע וירטואלי שעוסק בנוף עירוני באמנות, דרך העיניים שלי.
ציור של נוף עירוני הוא נושא עשיר באופן כזה שכל פעם אפשר לגלות דברים חדשים. אני לא מתיימרת להקיף כאן את כולו, זה מעבר ליומרני…
ועם זאת, בשבועיים האחרונים ראיתי מגוון ייצוגים של נוף עירוני באמנות שלא יכולתי ולא רציתי להתעלם מהם…. כל כך נהניתי מזה שאני מביאה לכם נגיעה מהשפע ומתמקדת בדברים שראיתי בעצמי ונתקלתי בהם בפועל.
נוף עירוני , Urban landscape או סיטיסקייפ , הוא נושא מאוד מאוד פופולרי באמנות פלסטית ויש לו היסטוריה ארוכה. כשמדברים עם נוף עירוני באמנות, הכוונה לייצוג של אלמנטים פיזיים שמרכיבים עיר כמו בניינים, רחובות, מרחבים ציבוריים וכדומה.
בימי הביניים למשל, נראה נוף עירוני ברקע של פורטרטים ובציורים בנושאים תנ"כיים. החל מהמאה ה- 17 אנחנו מוצאים ציורים מרשימים שמתארים נוף עירוני של ערים כמו אמסטרדם, לונדון ועוד.
האימפרסיוניסטים במאה ה- 19 התמקדו בתיאור הדינמיקה העירונית וחיי היום יום העירוניים, ובמאה ה- 20 ו ה- 21 הסגנון כמובן השתנה, ואנחנו מוצאים עבודות קונספטואליות שעוסקות בביקורת על החיים העירוניים, בבדידות האדם בעיר, בתיעוש ובנושאים חברתיים שקשורים בזה.
המסע בזמן מתחיל כאן
בואו נתחיל את המסע בעיר שנמצאת בכותרות בשבועיים האחרונים – ונציה. בתקשורת, המראה של העיר מוצפת במים נראה מחריד במיוחד.
רוצים לדעת איך העיר נראתה במאה ה- 18? ככה צייר האמן קאנאלטו Canaletto את ונציה בשנת 1745:
כשראיתי את הציור השבוע, לא יכולתי להתעלם מהמחשבה – על גורלה של עיר בחלוף השנים. חשבתי על אנשים שחיו בה בעבר, ואיך בני האדם משנים אותה ומשפיעים עליה… כפי שזה נראה בציור, גם בשנת 1745 ונציה היתה הומה בבני אדם והתחבורה הימית היתה סואנת מאוד. עם זאת, מפלס המים נראה נמוך יותר…
נתקדם למאה ה- 19…
קמיל פיסארו Camille Pissarro , מתאר בציורים שלו חיים עירוניים בשלהי המאה ה –19. הוא מצייר למשל, את שדרות האופרה במרכז פאריז. את הציור המקסים הזה ראיתי במוזיאון לאמנות בפילדלפיה.
אני צוללת לתמונה, מתבוננת, מהופנטת וכמעט שומעת את תנועת הכרכרות רתומות לסוסים, כלי רכב ממונעים, הולכי רגל צועדים. העיר תוססת.
כך נראים ניצנים של העיר המודרנית שמוכרת לנו היום.
כמו מסע במנהרת הזמן, הציור מאפשר לתת מבט על איך עוצבה ואיך נראתה ראשיתה של עיר מודרנית.
הרחוב רחב, עשוי ממשטחי חול מהודק ולא סלול. לא רואים הפרדת נתיבים לכרכרות ולמכוניות. אך יש במרחב הציבורי כיכרות, מזרקות, פנסי תאורה, עצים.
רואים דחיסות של מבנים סימטריים, מרשימים, בניינים בני שש קומות ועליהם ארובות. בסמוך לבניינים יש רמז למדרכות. חזית מסחרית מחופה בצליות ואנשים חוצים בין האור לצל, ומתרכזים בשולי הדרך.
יש המולה והציור נראה כאילו הזמן קפא מלכת. האם לדעתכם עיר העכשווית השתנתה בהרבה?
כשאנחנו מגיעים לחשוב על החיים בעיר בעת המודרנית, בראשית המאה ה- 20, אני נזכרת ביצירה של הצייר והפסל הצרפתי פרננד לז'ה Fernand Le'ger, שראיתי השבוע במוזיאון לאמנות של פילדלפיה. למעשה, העבודות של מרים סינגר הזכירו לי אותה.
העיר של לז'ה גועשת.
זהו ציור שצייר בשנת 1919 בסגנון קוביסטי – מכני, ונקרא "העיר" The city. אפשר ממש להרגיש את הקצב של העיר המודרנית, את התכונה. בניינים, גשרים, נתיבים, מדרגות. הכל בצבעוניות עזה. כמה העיר מסעירה, כמה התקופה מסעירה!
אומנים רבים מספור התייחסו בעבודות שלהם לעיר המודרנית. אבל כשפוגשים מקרוב משהו חדש בהפתעה זה כיף במיוחד. זה מה שקרה לי בשבוע שעבר, כשראיתי תערוכה מרהיבה Off the Wall – American Art to Wear .
התערוכה עוסקת באמנות לבישה ומתמקדת בשנות ה- 60 ו ה- 70 של המאה ה- 20. בהקשר העירוני, תפסו את עיני בגדים שהתייחסו לתהליכים עירוניים באמצע המאה ה- 20.
המאיירת ג'ואן סטיינר, Joan C. Steiner , 1943- 2010 יוצרת בגדים, שהם למעשה פסלים, שעוסקים בנוף עירוני: היא משתמשת בבדים וחפצים כדי ליצור מחדש את העולם סביבה, באמצעות מיניאטורות. העיר נראית דחוסה ושופעת, כמעט מתפקעת. המגדלים והבניינים מתוארים בצורה מפורטת ונראים כמו אבני חן. רואים שסטיינר אוהבת את ניו יורק ודואגת לה.
ולקראת סיום , משהו מופלא, מהמאה הנוכחית, המאה ה – 21.
סטפן וילטשייר, Stephen Wiltshire, הוא אמן בריטי בעל כישרון בלתי נתפס. יש לו יכולת להביט בערים, לזכור בצורה פנומנלית את המרקם העירוני ולאייר את הנוף העירוני מתוך הזיכרון.
במקרה הזה העין, המוח והיד שלו נראים כאילו עובדים ללא תיווך. לא יודעת כמה זה אמנות, אבל זה בהחלט כישרון יוצא דופן.
הסיפור של וילטשייר מרגש גם מהסיבה שמדובר באדם שנמצא על הרצף האוטיסטי ורואים איך הצליח להעצים את היכולת הייחודית שלו ולהגיע להכרה בינלאומית.
עד כאן להפעם,
הרבה אמנים אוהבים את העיר שלהם. לכל אחד יש מה לומר עליה ועל התהליכים שהיא עוברת והם עושים את זה בדרכם וברוח התקופה בה הם חיים.
יש עבודת אמנות נוספת המתארת עיר ואהובה עליך במיוחד? אשמח לדעת!
=======
הפוסט מוקדש באהבה לדוד שלי, עמיחי גיל, (תל אביבי מושבע וקורא נאמן של הבלוג) שחוגג היום יום הולדת. מזל טוב עמי!
רוח המקום 
כתיבת תגובה