לחיות במגה סיטי – המסע ללימה, בירת פרו

זה היה מרהיב, מלהיב ומזורז. לאחרונה חזרתי ממסע בדרום אמריקה. ביקרתי בלימה בירת פרו ובעוד יישובים וכפרים במדינה, עתיקים ומתחדשים, נידחים ומתוירים.

על העיר לימה סיפרו לי הרבה דברים, אבל היה משהו אחד שהפתיע אותי: השמיים של העיר  ששוכנת לחוף האוקיינוס, מכוסים ענן לחות רוב ימות השנה. הענן הזה לא מאפשר לקרני השמש לחדור בעדו ולכן השמיים אפרוריים והאור חלש בכל שעות היממה.

איך זה לחיות בעיר שאין בה צל, אבל גם לא רואים בה את אור השמש? אני לא בדיוק יודעת איך חיים בתוך זה תקופות ארוכות, אבל כשמבקרים לראשונה בלימה התחושה עכורה ואפילו אפוקליפטית.

ההרגשה המוזרה הזו איפיינה את כל הביקור שלי בעיר.

הנה מחשבות בעקבות ביקור ראשון באחת מערי -הענק בדרום אמריקה ותחושות שלי כשהגעתי לעיר עם מזג אויר אחר, עם תרבות ושפה שונה, עיר עצומה כל כך.

• מה זו מגה עיר  (MEGA CITY)?
• איך חיים בעיר כזו?

מה זו מגה-עיר?

עיור מסיבי הוא חלק מתהליך כלל עולמי שבו מליוני תושבים מאזורים חקלאיים וכפריים עוברים להתגורר בערים. האו"ם עוקב אחרי התופעה  ומציג את נתוני התהליך הזה בערים שונות.   בעולם  כיום יש כ 33 מגה ערים והצפי של האו"ם הוא שעד שנת 2030, יהיו 43 ערים ברחבי העולם שבכל אחת מהן יתגוררו למעלה מעשרה מליון תושבים. 

אם כן, ערים בהן מתגוררים מעל 10 מליון תושבים, נקראות מגה ערים – ערי ענק.

כזו היא לימה. לימה היא עיר ענקית. ע-נ-ק-י-ת!  פרופיל העיור של פרו על פי האו"ם מצביע על מעבר מסיבי של תושבים לערים בעשורים האחרונים. מליוני אנשים עוזבים את המרחב הכפרי ומגיעים לעיר הגדולה כדי לחפש הזדמנויות, כדי להתפרנס, כדי לחיות.

 

ניהול מגה עיר הוא אתגר מוניציפלי עצום. בלימה לדוגמא, מתגוררים כיום כ- 10 מליון תושבים. העיר  מחולקת למחוזות ועדיין הגודל הזה הוא בלתי נתפס. סוגיות שקשורות לתחבורה, מגורים הולמים, ביטחון אישי, תשתיות, תעסוקה, עלויות חינוך, רווחה ובריאות הן אתגרים מורכבים של מגה ערים בכל מקום.

זו לא הפעם הראשונה שאני מבקרת במגה עיר. ניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון ופריז נחשבות ערי ענק. בטח גם אתם הייתם בחלק מהן. יצא לי לבקר  גם בטוקיו וכתבתי על העיר הענקית הזו כאן בבלוג.

אבל עיר ענק מערבית לא דומה לעיר ענק בדרום אמריקה.  להיות במגה – סיטי בדרום אמריקה זו חוויה אחרת לגמרי.

איך זה לחיות במגה – עיר? 

ביקור קצר של תיירים לא יכול לתת תשובה טובה מספיק לשאלה הזו. אישית, כבר בהתחלה נוצרה אצלי חוסר נוחות בגלל העדר האור והצל, מתח בגלל הפקקים בדרכים והנהיגה המטורפת בכבישים. הדברים הרגישו שונים ממה שאני רגילה. זו הטיה מוכרת ואני  מודעת אליה. ובכל זאת,  אני כאן רק לרגע. אני לא מדד מהימן. ניסיתי להבין איך ההרגשה לגור באופן קבוע בעיר ענקית כזו?

להקשיב למקומיים

כדי להבין יותר טוב, שוחחתי עם ונסה ויהב שמתגוררים בעיר. ונסה גדלה בלימה וחזרה אליה לאחר כ 15 שנה בהן התגוררה מחוץ לפרו. איך זה לחיות בלימה? ונסה התייחסה למספר תחומים.

הראשון – מעמדות. בפרו יש הבחנה ברורה בין מעמד חברתי גבוה ומעמד חברתי נמוך. מעמד הביניים חלש ומצומצם. הניעות החברתית קטנה. מערכות החינוך והבריאות קיימות אך העשירים משתמשים במערכת חינוך פרטית ובמערכת בריאות פרטית.

ולגבי עוני – אני לא צריכה להסביר כאן איך הוא נראה, אתם יודעים לזהות בעצמכם. בכל אופן, בדרכים ראינו הרבה רוכלות שמנסות להתפרנס. היוזמה של הנשים הללו מעוררת הערכה. הסיבות שהן צריכות לעשות את זה – פחות.

 

מבחינת אפשרויות המגורים בלימה, שכונות ספציפיות מאכלסות סוגים שונים של תושבים. בשכונות טובות ובטוחות יחסית, מתגוררים עשירים או בני מעמד בינוני גבוה, לפעמים במתחמים סגורים. הבניינים יפים וצבעוניים. מעבר לנהר יש גבעות ועליהן שכונות עוני צפופות ומוזנחות. פאבלות. אזורים אלה מסוכנים והתשתיות בהם חסרות ובעייתיות. ההפרדה חדה וברורה.

בטחון אישי הוא נושא לא פשוט. כשנפגשנו בכיכר ציבורית ומרכזית בעיר ונסה מסבירה לנו כיצד לשמור על התיקים מגניבות. יש גם צורך להשגיח על ילדים שלא יעלמו או יחטפו.

אין ליהב ולונסה אמון במערכות שמירת החוק ולא בפוליטיקה. התחושה כאן שאפשר לקנות את החוק. קוראים לזה שחיתות. והמקומיים שדברנו איתם מציינים בפתיחות ששחיתות קיימת והיא חלק מהתרבות. מאוד בעייתי. עם זאת, ראינו שוטרים ופקחים בכל פינה. לחלקינו זה העניק תחושת ביטחון, אותי זה דווקא הלחיץ.

כשמביטים על הבתים ברחוב, גם בשכונות הטובות, כחלק מהעיצוב של הבניין, רואים גדרות או כלובי ברזל ובתוכם מכוניות פרטיות.  זו הדרך המקומית להגן על הרכוש מגניבה. אצלי זה יצר תחושה של סכנה.

תחבורה. הייתם מצפים כי בעיר של כ 10 מליון תושבים תהיה מערכת הסעת המונים מתפקדת. לא כך בלימה. בלימה אין רכבת תחתית או מערכת הסעות המונים והפקקים משתקים את העיר.

אנשים מבזבזים שעות ארוכות על התניידות בעיר והמצב בלתי נסבל. התחושה שהמקומיים משדרים היא של סיטואציה ללא מוצא. האוטובוסים לא מצליחים לעמוד בעומס והממשלה לא מצליח לתת מענה הולם לבעיה.

במצב כזה דרושה אלטרנטיבה. פעילות של קורקינטים חשמליים להשכרה פורחת, כמו גם המון מוניות, נהגי אובר Uber והסעות פירטיות.

מבחינת תשתיות, באזורים שאני הסתובבתי בהם, ראיתי שבילי אופניים ורשת של שדירות מטופחות עם שבילים נוחים להולכי רגל. עם זאת התשתיות לא אחידות. בחלקים רבים בעיר תשתיות הכבישים והמדרכות בעייתית. לגבי תשתיות המים – התושבים לא שותים מים בחופשיות הברזים, אלא רק מים מסוננים ומטופלים.

לסיום

אסיים במספר מילים על רושם ראשוני ועל מפגש עם תרבות לא מוכרת. כשאני חושבת לעצמי איך אפשר לתפוס מהות של עיר כל כך גדולה, של מגה עיר, ברור לי שבביקור קצר זה לא פשוט. קשה להבין את מלוא האתגרים של עיר במבט חטוף. אבל אפשר להתרשם.

כשאני מגיעה לעיר חדשה אני ערה לתחושות שלי, מתבוננת עמוקות מסביב, מנסה לנתח וגם משוחחת ארוכות עם אנשים מקומיים. כמו כל תייר/ת מן המערב אני יודעת שיש לנו נטייה טבעית לביקורתיות ולשיפוטיות. אני מזכירה לעצמי לא לתת לתחושות האלה להשתלט אלא לפתוח את הלב והראש ולתת לדברים לשקוע.

על התהליכים האלה אנסה לכתוב כאן בקרוב.

בינתיים – להמשך קריאה:

• אם אתם רוצים לקרוא עוד בעברית על מגה ערים, תשתיות והתחדשות עירונית כדאי לכם לעיין באורבנולוגיה. הכתבה מתייחסת לניירובי ועם זאת מאוד הזדהתי עם הדברים וראיתי את הסוגיות המקבילות ללימה.
• כדי לקבל עוד מידע לתיירים על לימה , קראו את הכתבה של מסע אחר.
• ואת מה שכתבתי בבלוג על טוקיו – מגה עיר ביפן אפשר לקרוא כאן!

ובסרט הזה תוכלו לראות איך פתרון תחבורה חדשני שיפר את החיים בשכונות המצוקה במגה עיר בקולומביה.