קהילה עירונית מתמודדת עם אימה וכאב בעקבות פשע שנאה:  פיטסבורג – פילדלפיה

לפני מספר ימים ישבנו במסעדה במרכז פילדלפיה, לא רחוק מהדירה בה אנו גרים.
המלצר שהגיש את המנות הושיט יד מקועקעת וזה מה שיהיה כתוב עליה:

עמנואל

ברגע אחד אני נדרכת. הדופק שלי עולה. מה זה?? מה אני רואה פה?

אני: "זה השם שלך?"
המלצר: "לא, זה השם של סבא שלי"

וזה מה שרץ לי בראש: זה גם השם של אבא שלי! וגם של סבא שלי!! צמרמורת…. למה קעקעת את שם של סבא שלך על הזרוע??

"מאוד אהבתי את סבא שלי", מסביר המלצר מבלי שאשאל,  "ההורים שלי הם בסדר. אבל סבא שלי היה משהו מיוחד".

אני בולעת רוק. נעתקו המילים מפי כמו שאומרים. אחר כך ביקשתי לצלם את הזרוע. זה היה חזק.

"אתה יודע מה המשמעות של השם הזה?"
"כן".

אני לא יודעת מה הזיקה של המלצר הצעיר ליהדות או לעברית, אבל אין ספק שהן חלק ממנו.

חשבתי על האירוע הזה כשאני מנסה לעכל את זוועות פשע השנאה שהתרחש אתמול בפיטסבורג.

נראה לי שהתחושה ש"עמנו – אל" יכולה להיות חלק מהמענה לטבח שארע בבית הכנסת.

אבל רק חלק מהמענה.

גוונים רבים של יהדות

אם אתם מדברים עברית בפילדלפיה, קחו בחשבון שיש הרבה אנשים שמבינים אתכם. יש כאן הרבה מאוד ישראלים, יש הטוענים עשרים אלף בני אדם. במבט רחב יותר, הקהילה היהודית כאן מגוונת ומונה כ- 250,000 יהודים.

בשונה מהדרך בה רואים את הדברים בישראל, בארצות הברית היהודים מתארגנים במגוון רחב של קהילות.  חלק אורתודוקסיות, חלקם קונסרבטיביות, יש רפורמים ויש דקונסטרוקטיבים. יש קהילות של חב"ד, יש קהילות רוחניות של יהודים חילוניים ויש את הישראלים האמריקאים.

מעבר להתארגנות הדתית, היהודים מאוגדים בפדרציה של ארגונים והם פועלים מקומית בכל עיר בה יש ריכוז של קהילות יהודיות וגם ברשת של קהילות ברחבי ארצות הברית. הזיקה של הקהילות הללו לישראל חזקה ועם זאת מורכבת ורגישה. רק החודש התקיים בישראל כנס של הקהילות האמריקאיות שהמוטו שלו היה "בואו נדבר".

אפשר לומר כי חלק מהמאמץ של הקהילות היהודיות בארה"ב, הוא לשמר את הזיקה של המשפחות היהודיות ליהדות, גם אם אחד מבני הזוג אינו יהודי. מושקעת בכך הרבה מחשבה ומופעלות תכניות מגוונות לקדם את המטרה הזו.

יהודי ארצות הברית יודעים שאם לא יקרבו את המתרחקים, מספר היהודים ואנשים שמגדירים את עצמם יהודים – יצטמצם וילך. אותו דבר לגבי שפת התפילה. בבתי כנסת רבים שפת התפילה היא אנגלית. גם עובדה זו מטרתה לגרום ליהודים להבין את התפילה ולשמור שתהיה רלוונטית לחייהם ומובנת עבורם.

אז זה לא משנה מה יאמרו האורתודוקסים בישראל. בארצות הברית הגישה שונה וחשוב להבין את זה.

פשע השנאה שהתבצע בבית כנסת בפיטסבורג לא עשה הבחנה בין רפורמים, לדקונסטרוקטיביסטים, לקונסרבטיבים.

שלוש הקהילות הללו פועלות בפיטסבורג בכבוד ובהדדיות באותו מרחב. והמטרה שלהן דומה. לשמר את התרבות ואת הדת היהודית.

כן, כל אחת בדרכה.

הקהילה היהודית לא לבד

איך מתמודדים עם כאב עצום כל כך בעקבות פשע שנאה שכזה?

לא פשוט.

באופן אישי, לי כישראלית הטבח נחווה כפוסט טראומה. עברתי מספיק תקופות בישראל של פיגועים, אוטובוסים מתפוצצים, מלחמות, טילים, איומים, אזעקות ומוות מסביב.

בארץ, ההרגשה תמיד היא שזה קורה כי אנחנו ישראלים. אז עכשיו, כשאני בארה"ב, אמרתי לעצמי שזו הזדמנות לנוח קצת מכל המתח הזה. והנה, אפילו כאן, יש איומים כאלה.

גם בארצות הברית, יהודים נרדפים בשל הדת שלהם.

זה מערער ומייאש. אין מנוח. ואין מפלט.

למרות שהטבח בפיטסבורג  התקיים בעיר המרוחקת מפילדלפיה בה אני מתגוררת כרגע, לפחות חמש שעות נסיעה, התחושה היתה שאירוע השנאה הזה נגע בקהילה היהודית בכל רחבי ארצות הברית.

איך מתגברים כאן על התחושות הקשות, על הפחד? באמצעות חיבור לקהילה.

בשלב ראשון: באמצעות התכנסות, מפגש פנים אל פנים, שיחות, שירה משותפת ותפילה.

לטווח רחוק – חשוב להגיע לתחושה של חוסן קהילתי.

במושג חוסן קהילתי משתמשים כדי לתאר קהילה מלוכדת, מחוזקת, שהפרטים בה חשים שייכים. חוסן קהילה חשוב מאוד בהתמודדות עם שינויים במצב שיגרה ובמיוחד בעת משבר.

הדרך להגיע לתחושה כזו של שייכות ושל אחדות היא ארוכה.

הנה דוגמא להתחלה:

מפגש סולידרי בין דתי

השתתפתי הערב במפגש סולידריות בין דתי שהתקיים בבית כנסת מרכזי בפילדלפיה, בית כנסת "רודף שלום". על הבמה ישבו ראשי קהילות ושורה של בעלי תפקידים מהעיר. נוצרים, מוסלמים, סיקים, יהודים. אנשי קהילה ואנשי דת, אנשי ציבור ומשפטנים.

האולם היה מלא מפה לפה. בקהל היו 1,500 איש ואשה מכל הדתות ומכל הצבעים.

זה היה מפגן של תמיכה הדדית. מפגן של אמונה בטוב. אנשים על הבמה הציעו כל אחד בדרכו איך להתמודד עם האיום:

אהבה, לא לפחד, להיות יחד, לפעול, להיות סולידריים, לצאת לרחובות, לדבר.

התחושה העיקרית היתה שיש כאן משהו מאחד.

מפגש בין דתי Inter faith, במיוחד אם הוא נעשה לאורך זמן, הוא מפתח לחיזוק האמון בין הקבוצות. הוא מפתח לחיזוק ההון חברתי בקהילה.

על הבמה עמדו נציגים של ארגון בין דתי בו חברים אנשים מכל הדתות בפילדלפיה. ראשי הארגון נמצאים בקשר שוטף והם עמדו זה לצד זה גם כשהיו פשעי שנאה נגד שחורים או בני דת אחרת, לא יהודים. תחושת האחווה, שותפות הגורל מאחדת ומגבירה את האמון ההדדי.

כל הנאומים הערב היו מרגשים. ועם זאת עבורי, המעמד של אימאם מוסלמי שמתפלל בערבית בבית הכנסת תחת מנורת הקנים, ואומר דברי שלום ואחדות – היה מראה סוריאליסטי. מרגש, כמעט בלתי נתפס.

אבל מסתבר שזה אפשרי, באמריקה…

צער וכאב – הלב עם משפחות הנרצחים בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג. תנחומים כנים.