לפני 54 שנים בדיוק, ביום 5 לספטמבר 1972, "פרצה קבוצת מחבלים ערבים, חברי הארגון "ספטמבר השחור", לחדרי המשלחת הישראלית בכפר האולימפי במינכן. שני ישראלים נהרגו, תשעה נתפסו כבני ערובה[1]"…
סיום האירוע הזה היה מזעזע. רשעות המחבלים וחדלת ידם של הגרמנים המארחים הביאו לכך שכל בני הערובה, חברי המשלחת הישראלית, נהרגו גם הם.
מה שאולי נראה כזיכרון רחוק ודהוי, היה אירוע מכונן במשפחה שלנו ובטח לא רק שלנו.
סבא שלי, עמנואל גיל, שהיה מראשי הפועל ושימש רכז מקצועי ארצי מ 1939 – 1972 יזם והיה שותף להקמת מפעלי ספורט מכוננים בראשית דרכה של ישראל. אחד מתוך עשרות ספרי הספורט שכתב ומאות מאמרים ורשימות שחיבר הוא הספר "המשחקים האולימפיים", בהם תאר את אירועי המשחקים האולימפיים מימי יוון העתיקה עד האולימפיאדות בעת החדשה.
עמנואל גיל ז"ל מתייחס למשחקים האולימפיים כתופעה יחידה בסוגה, המבוססת על ערכים הומניים ו"המושג הקדום אֶקֶכירִיָה – השלום האולימפי הוא המרכיב הראשי של חוקתם".
הוא לימד אותנו: המשחקים האולימפיים המודרניים שחודשו בשנת 1896, התייחסו אל הספורט כאמצעי לקירוב לבבות, לבניית עולם הרמוני וליצירת הבנה הדדית בין עמים ואומות. הרוח הזו מבוססת על מסורת מימי יוון העתיקה, אז יצרו מרחב של מקום וזמן בו הוכרזה הפסקת אש באזור אולימפיה והיה איסור להכניס כלי נשק, כדרך להגן על המשתתפים במשחקים.
סבא עמנואל גיל חזר ממינכן מזועזע מהאסון וגם מהשבר האידיאולוגי. "השלום האולימפי הופר", כתב.
הליכה עירונית מובילה לזיכרון ילדות
נזכרתי באירוע הזה השבוע כשבמהלך הליכת בוקר באזור מגוריי, הגעתי לרחבת הי"א, שנמצאת בסמוך לבית חולים איכילוב בצפון תל אביב.
זוהי רחבת הנצחה גדולה לספורטאים, למאמנים ולשופטים שנרצחו במינכן. במקום מוצגים שמות החללים ומוצב פסל ברונזה גדול, זוג דמויות מתאבקות, בשם "מלחמת בני אור בבני חושך" שיצר האמן אלי אילן.
ההחלטה להקים מרחב הנצחה התקבלה בהנהלת העיר, בעקבות פניית הועד האולימפי הישראלי שבועות ספורים לאחר האירוע. טקס הסרת הלוט וחנוכת המקום התקיים בספטמבר 1974. טקס אזכרה מתקיים שם מדי שנה ומאורגן על ידי הועד האולימפי הישראלי.
סבא מוסר מורשת יהודית, ישראלית והומניסטית דרך סיור עירוני
הזיכרון הראשון שלי מהאזור בהיר וחקוק בי עד היום: סבא לקח אותנו, נכדותיו הצעירות, לשיטוט עירוני (זה היה באמצע שנות השבעים של המאה ה- 20).
מאחורי בית חולים איכילוב צעדנו ברחובות קצרים ולהם שמות עצים: התאנה, הזית, הגפן, הרימון. השיום הזה מאוד הרשים אותי. (זה היה לפני ששמות עצים היו מקובלים בכל יישוב פרברי). בטח דברנו גם על הנריאטה סולד שרחוב ארוך קרוי על שמה.
אבל גולת הכותרת בסיור היתה הרחבה המרשימה להנצחת אחד עשר הספורטאים ופסל המתאבקים. אז שמענו לראשונה על מגילת מלחמת בני אור ובני חושך. זו אחת ממגילות ים המלח שנתגלו בקומראן בשנת 1947. היא מתארת תוך פירוט רב עתיד של עימות ארוך בין בני כת הקומראן, בני האור, לבין בני החושך המתנגדים להם ובסיומו – ניצחון בני האור וחזרה לעבודת המקדש.
נראה לי שבמובנים מסוימים אנחנו עדיין בתוך המלחמה הזו. נכון? בכל אופן, מתכנני הרחבה והפסל רצו למסור מסר של תקווה שאנחנו הישראלים, בני האור, נגבר וננצח בסופו של דבר את בני החושך, בני העוולה.
כך כתב עמנואל גיל בספרו:
…" עם ישראל, שחרת על לוחות הברית שלו ועל לוח לבו, בטרם היה מושג השלום האולימפי: לא תרצח!; עם, שנביאיו ציוו: לא ישא גוי אל גוי חרב! – עם זה איתן באמונתו.
אך האם לא נרצח לעינינו כבוד האדם באשר הוא אדם? האם יעמוד המצפון האולימפי ברצח זה בהיכל?
רצח באולימפיה!
כאב אין-אונים לנו, חרפת-עד לאדישות העולם!
יהי זכרם הברוך של ספורטאינו ערובה לעולם טוב יותר".
עמנואל גיל, המשחקים האולימפיים, 1974, עמ' 421
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל ככה סבא וסבתא שלי העבירו אלינו מורשת של שאיפה להוגנות, לצדק ולחיים בשלום:
שיטוט עירוני – תשומת לב – תיאור אירוע היסטורי – טקסט מן המקורות – יצירת אמנות – וכתיבה על אודות הדברים.
וכעת, כאן, אני מעבירה את המורשת הזאת הלאה.
איפה? תל אביב יפו
המקום: רחבת הי"א, רחוב ויצמן פינת בארי
למי איכפת? להרבה אנשים וגם עמנואל גיל ז"ל והועד האולימפי הישראלי
רוח המקום: כאב על רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 72' וזעזוע מהפגיעה ברוח השלום האולימפי
[1] המשחקים האוליפיים מאת עמנואל גיל, הוצאת מסדה ועם הספר, 1976
רוח המקום 
כתיבת תגובה