מכתבים עירוניים של אהבה וזעם

הימים האלה מביאים על כולנו דאגה, חשש, תסכול וכעס. ימים לא פשוטים. כדי לא ליפול לייאוש מוחלט אני מרשה לעצמי להביט סביב. אם חושך מגרשים באמצעות אור, אז רגשות קשים אפשר לנסות להביס באמצעות הפצה של אהבה, או פשוט לכתוב את מה שאתם חושבים.

כשהגעתי הפעם לפילדלפיה ויצאתי לצעוד ברחובות, נגלו לעיניי מכתבי אהבה מקוריים ויפהפיים שתושבים כותבים לעיר שלהם ולאנשים המתגוררים בה. כשהמשכתי ללכת, מצאתי גם מסרים נוספים, של כאב, כעס ותיסכול. צילמתי אותם בימים אלה.

ימי קורונה, אוקטובר 2020
מה שתראו כאן הפעם אלה מסרי עידוד ואהבה שתושבי העיר תולים על החלונות, או מציבים בחזית ביתם וקריאות אחרות של כאב וזעם שנכתבות בגיר וצבע במרחב הציבורי. כולם תורמים לאווירה העירונית בפילדלפיה ומשקפים אותה.

תודה למתנדבים

אפשר לומר שהאמריקאים מאוד פטריוטים. הנה שלט תודה לאנשי כוחות ההצלה והמתנדבים. צבעי השלט – כחול אדום לבן, שהם צבעי הדגל האמריקאי, מוסרים מסר של גאווה לאומית ומרמזים על תחושת התגייסות למאמץ לאומי משותף.

ושלט נוסף על החלון – תודה לצוותי הסיוע – תודה לכם העוזרים.

למען הפצת תקווה. מסרים אחרים שראיתי הם יותר אישיים. כאן שלט בהכנה עצמית, באחד הבתים ברחוב במרכז העיר. הוא פרוש על ששה גליונות. המסר קצת צדקני ו"חינוכי", אך הוא מוקיר תודה, מפורט ומוצג בשני חלונות גדולים:

זה מה שכתוב באנגלית, מלווה בפרפרים צבעוניים: "למען הפצת תקווה, במקום וירוס הקורונה: לחיות הקשורות ברצועה ולבעליהן, להולכי הרגל ולילדים שמשגיחים עליהם, המשחקים ברחוב וובלי , לצוותי הרפואה ולכל האחרים שהולכים לעבודה נדרשת …. לכל שכנינו, הדוורים, השליחים, עובדי הניקיון, עובדים אחרים, תודה לכולכם! "

מוזיאון בחלונות – יוזמה מיוחדת

ברחוב המקסים הזה, ובו בתים הבנויים מלבנים אדומות, נמצא בניין מגורים יפהפה שהוסב למוזיאון קטן וייחודי בעיר. רוזנבך – מוזיאון וספרייה. כיוון שהמוזיאון נסגר למבקרים, השכנים במספר בתים בסביבה, בתיאום עם המוזיאון, תלו על החלונות שלהם תמונות מהתצוגה והסבר על התמונה. מחווה כל כך מקסימה שמזכירה לכולם: למרות הכל, יש כאן אומנות והיסטוריה בסביבה שלנו, אתם עדיין יכולים ליהנות מכך. מאוד אהבתי!

מחאה, זעם ואהבה

והנה עוד דוגמא מעניינת למעורבות שכנים: בחודש מאי 2020 היתה ברחבי ארצות הברית וגם בפילדלפיה מחאה חברתית סוערת ואלימה בגלל הריגתו של אדם שחור, ג'ורג' פלויד, על ידי שוטר לבן. בהרבה בתים נתלו שלטים שמעבירים מסר חברתי של צדק, שוויון והכלה, בניסיון לפזר אהבה. הנה אחד מהם ובו כתוב:

"בבית הזה אנו מאמינים: חיי שחורים נחשבים, זכויות נשים הן זכויות אדם, אין בן אנוש חסר זכויות, מדע הוא אמיתי, אהבה היא אהבה וטוב לב הוא הכל!"

אך כאמור, לא הכל כל כך יפה ונעים בפילדלפיה בימים האלה.

הכעס, הכאב וגם העוני גלויים לכל. כשצועדים בעיר אי אפשר להתעלם ממכתבים מסוג אחר: מכתבי זעם. את המסרים האלה לא תראו בחלונות הבתים, אלא בגנים, במגרשי החלקה לסקייטבורד ועל המדרכות.

הכותבים מוחים על עוולות חברתיות, על חוסר צדק ועל העדר חלוקה נכונה של משאבים. הרשות המקומית משאירה את הכיתובים לזמן מה ומכילה את הפגיעה במרחב כדי לאפשר ביטוי לרגשות הציבור.

הנה מה שהמוחים אומרים – לפעמים במסר זועם, בזעקה, באיום או במסר של רצון לשינוי מהותי בסדר העדיפויות במדינה:

"הפסיקו להרוג אותנו"

"המאבק לצדק רק החל"

"תנו מימון לפארקים ולבתי ספר ולא לחזירים ולטיפשים"

גם עסקים מפרסמים מכתבי אהבה

גם אצל העסקים בעיר המצב לא פשוט. ויש להם מה לומר.

בצילום כאן בעלי מסעדה ותיקה שהחליטו לא לשוב ולפתוח אחרי הסגר הכללי מציבים מכתב פרידה ותודה. אי אפשר להתעלם מהמחיר הכבד של המגיפה. בעלי המקום מסבירים בדיוק למה הם סוגרים ומודים ללקוחות הנאמנים שלהם על התמיכה במהלך השנים…

"היה לנו הכבוד להיות מוסד מוכר בפילדלפיה היפהפיה" …. ולסיום – מסר מחזק ומעודד "שימרו על עצמכם בעזרת השם, יחד נעבור את זה".

ודוגמא אחרת, מכתב אהבה סוחף שנגע בי מאוד – חלון הראווה של חנות בגדים יוקרתית וותיקה במרכז פילדלפיה, סופי קרסון, עוצב כמחווה לשופטת המהוללת רות ביידר גינסבורג שהלכה לעולמה לאחרונה.

בתחתית צורפו ציטוטים מדברים שנשאה ותמונות ממהלך חייה. אני ממש התרגשתי מהמחווה הזו, ולא הייתי היחידה. ראו את התגובות באינסטגרם .

לסיום – תודה מהילדים

אז בואו נסיים בנימה אופטימית. הילדים מהשכונה מודים לכם. הנה מסר פשוט, ברור ובוגר שכתוב בכתב יד ילדותי:
"תודה לכם אנשים שאתם נשארים בבית וחובשים מסיכה כדי להרחיק מכאן את הוירוס".

אמן.
בינתיים – הרבה בריאות לכולכם!