טוקיו – מה עושה אותה לתופעה עירונית מסעירה?

טוקיו היא כל מה שאמרו לי ואף יותר. ביליתי בעיר שבוע ימים. לאחר זמן מועט כל כך ומנקודת מבט של תיירת, זה לא מוסרי לכתוב פוסט שאומר: "טוקיו היא כך וכך" או "היפנים הם כאלה". אז אכתוב רק שטוקיו היתה עבורי חוויה יוצאת דופן, מדהימה, מרגשת, מעניינת ומסקרנת.

לאחר שחזרתי לקח לי מספר ימים לעכל את הדברים והחלטתי להתמקד, לצורך הפוסט הזה, בהיבטים של עירוניות שבלטו מאוד והרשימו אותי, עליהם אכתוב הפעם.

אבל לפני כן הערה: זה בלוג לאורבניסטים ולא בלוג טיולים, אבל אם בכל אופן תרצו לקבל קובץ עם תובנות תיירותיות והמלצות שלי לטיול בטוקיו –  אפשר לכתוב לי מייל לכתובת Ofra.palmer@gmail.com ואשלח אליכם.

וכעת לארבע נקודות המבט העירוניות שלי על טוקיו
התניידות ותחבורה, תחושת בטחון, צפיפות ועירוב שימושים, אנשים שנראים אחרת ותחושת זרות.

התניידות ותחבורה

יציאה מתחנת רכבת Shinagawa, זרם עצום של בני אדם בדרך לעבודה. מבט מהמלון, קומה 26

איך מסיעים כל כך הרבה אנשים? הרושם הראשוני שמקבלים כשמגיעים לטוקיו היא כמות בלתי נתפסת של אנשים. המונים. מסות. ונראה כי כולם ממהרים ויודעים בדיוק לאן פניהם מועדות. אף פעם לא ראיתי תנועה וניהול תנועה של כמות כזו של אנשים. אפילו לא במנהטן.

טוקיו היא מגה – עיר. אוכלוסיית טוקיו מוערכת כיום ב 9.2 מליון איש ולפי הערכות אחרות מגיעה ל 13 מליון נפש. מערכת הרכבות עצמה משרתת 35 מליון נפש, כולל ישובי הפרברים. מצב זה דורש מערכת תחבורה יוצאת מן הכלל.

ואכן ההתניידות המרכזית בטוקיו היא ברכבות. זו הדרך היעילה ביותר.  הנתונים נכון לשנת 2015 מדברים על פעולתם של 13 קווים ולהם 278 תחנות רכבת. הרכבות התחתיות וגם העיליות מגיעות כמובן למרכזי העיר. בדרך כלל סביב התחנות נמצאים רחובות מסחריים ובניינים רבי קומות. כשיורדים מהרכבת ויוצאים מהתחנה ניתן להסתובב בקלות באותו אזור בהליכה רגלית.

מה עושה את מערכת הרכבות ביפן כל כך אפקטיבית?  הפוסט הזה מסביר. ופוסט ב City Lab  נותן עוד סיבה ועוסק בהפרטה של מערכת הרכבות בטוקיו.

תחושת בטחון

התחושה הראשונית שלי בטוקיו היתה שיש סדר וארגון מופתיים. כך גם הנקיון. כל המרחבים הציבוריים נקיים למשעי, משולטים באופן ברור גם באנגלית וגם באמצעות סימלולים וצבעים. לתיירת מבחוץ כמוני, במיוחד למי שגדלה וחיה במזרח התיכון, התחושה הזו מרהיבה. פשוט כך.

המרחב הציבורי מאוד ממושטר, אבל יעיל. מה כוונה ממושטר? ראשית, כאמור השילוט והסימונים. חלק מהשלטים מסבירים בדיוק היכן לעמוד ברציף, באיזה צד לעמוד במדרגות הנעות (רק משמאל) ובאיזה כיוון ללכת במעברים השונים. בעיקרון האנשים עוקבים אחרי הקווים הפיזיים המצוינים על המדרכה ולא סוטים מהם. ברור לי שיש מחיר למישטור הזה, מחיר תרבותי.

מה עוד? עובדים במדים. במרחב הציבורי נמצאים עובדים רבים לבושים בסוגי מדים שונים. לא תמיד יכולתי לזהות את הלבוש ולדעת אם זה איש משטרה, פקח או סדרן אבל הנוכחות הזו בהחלט סייעה לתחושת הביטחון שלי.

תחושת הביטחון היא הדבר שהיה לי הכי לא צפוי בטוקיו. לפני הנסיעה פחדתי להיעלם ברכבת התחתית או ללכת לאיבוד בין המון האנשים. דבר שלא קרה… גם בישראל וגם במידה מסוימת, אם כי פחותה בהרבה, בארצות הברית מלווה אותי סוג של חשש: אם זה מהמון אדם, מפיגועים או מפשיעה.

לא בטוקיו. בבתי קפה אנשים יכולים להשאיר על השולחן טלפון סלולרי, מחשב נייד או תיק אישי,  לצאת להכנס ולחזור – ואחרים לא יגעו בחפצים שלהם. זה היה מפתיע ונעים כאחד.

טוקיו נחשבת לעיר מאוד בטוחה.

איך זה קורה? איך עושים ארץ ועיר לבטוחה כל כך? נתחיל במה שמחלקת המדינה האמריקאית  OSAC אומרת על הבטחון ביפן ובטוקיו – מאשרת ששעור הפשע ביפן נמוך בהרבה מבארצות הברית.  ובוידאו הזה, באתר אחר, תוכלו לנסות להבין אין זה שביפן שעור הרציחות הוא מהנמוכים בעולם והמדינה מאוד בטוחה.  רמז – רק אחד מכל 175  בתי אב ביפן מחזיקים בנשק (לעומת 1 מתוך 3 בארצות הברית), הרגולציה להחזקת נשק מאוד קשוחה, מערכות חקירה והמשפט נוקשות ויעילות וכן – יש תרבות לאומית של כבוד ונימוס.

 צפיפות ועירוב שימושים

השילוב של ישן וחדש ברחובות טוקיו הוא מראה מקסים. אזורים שלמים הם מתועשים, מתוחכמים ובנויים לגובה עם גורדי שחקים עצומים. יחד עם זאת, התחושה של הרחוב הפעיל, המסקרן, ההליכתי – נוכחת ומתגמלת. תחנות הרכבת נמצאות במקומות המרכזיים ומשם ניתן להגיע לכל מקום ברגל, בבטחה ובקלות. תשתית רשת חשמל מיושנת ותלויה מעל ובין הבתים. זה מראה בולט ומפתיע שמנוגד לחדשנות של הבתים, אבל נותן לטוקיו את הקסם שלה. קסם של בלייד ראנר.

לצד גורדי השחקים מצויות סמטאות קטנות ונעימות. רובן ללא מדרכות בכלל, אלא עם סימון גבול בפס לבן לטובת הולכי הרגל. בסימטאות האלה נדיר לראות רכבים. הרוב מתנהלים באמצעות תחבורה ציבורית.

את עקרון עירוב השימושים ניתן לראות בכל הבניינים, גם בבניינים הנמוכים בסמטאות ההליכה. אהבתי את זה מאוד: בקומת הקרקע של הבניין נמצא החלק מסחרי כמו חנות, ובקומות העליונות – המגורים.

לעומת הרחובות והסימטאות המוכרים לנו, גורדי השחקים בטוקיו הם עיר בתוך עיר. ניתן למצוא בהם את כל סוגי השימושים: ממבני ציבור, מוזיאונים, מגורים, קומות של חנויות מסחר ומסעדות. סוג הזה של הבניינים עשה לי סחרחורת.

אנשים שנראים אחרת ותחושת זרות 

כשחיים מחוץ לישראל, כמו שאני חיה בשנתיים האחרונות, מכירים מקרוב את תחושת הזרות. גם בפילדלפיה קורה כשאני נוסעת באוטובוס ואני הלבנה היחידה או שהציבור מסביבי חוגג חגים שהם אינם שלי. זה שעור לחיים בו אני לומדת לחוות מה זה אומר להיות שונה. להיות זרה. אבל הביקור בטוקיו העלה את החוויה הזו דרגה נוספת.

תצפית על מאות אנשים שכולם לכאורה דומים יחסית זה לזה ונראים לגמרי אחרת ממך – הוא מראה מעורר השתאות. התחושה היא כי אני ביקום מקביל. במבט נוסף רואים שבתוך תנועת ההמון – יש שקט ומעט שיחות בין אנשים. אנשים חובשים כיסוי לפה ולאף, התחושה שכולם עסוקים בשלהם ונעים כמו אטומים בודדים בחלל. לפחות כך זה נראה לי כמתבוננת מהצד. ברכבת התחתית ראשיהם של מרבית האנשים מורכן לטלפון הסלולרי, אחרים פשוט ישנים. כמעט אין תקשורת בין אנשים.

מה זו התופעה הזו שנראית כאדישות? האם זו רק עייפות? המראה של תושבי טוקיו מותשים ברכבות החזירה אותי לדברים שפרסם גיאורג זימל במאמרו – העיר הגדולה וחיי הנפש בתוך הספר אורבניזם- הסוציולוגיה של העיר המודרנית, שיצא בהוצאת רסלינג.  המאמר שפורסם לראשונה בשנת 1903 (!) מדבר על המאמץ הפסיכולוגי הנדרש מהאדם כשהוא חי בתוך המכניזם החברתי טכנולוגי בעיר גדולה.

לדבריו, הסביבה העירונית התובענית אינה מניחה לאדם היושב בה. הגירויים הרבים שהעיר מספקת, אלפי הפרצופים בהם הוא נתקל מדי יום,  התובענות בדרישה לקפדנות, עמידה בזמנים ומירוץ אחר הכסף שוחקת את נפש האדם וגורמת לו הרגשה עמוקה של עייפות ואדישות. כדי להתאים את עצמו, האדם נכנס למצב של "הסתייגות" ונמנע מלהגיב לסביבתו באופן אישי מדי. ההסתייגות הזו מעיין מגננה, מסייעת לו בהישרדות.

עם זאת, חשוב לציין כי בכל פעם שפניתי בשאלה לתושב או תושבת טוקיו, איש ציבור או אשה מהרחוב תמיד – ממש תמיד – נעניתי בנימוס, בחיוך ובעזרה.

עיר גדולה כמו טוקיו היא ישות עוצמתית וחוויה יוצאת דופן. העיר היתה עבורי מהממת ומרגשת במובן הטוב של המילה. ואיך זה קורה? מה עושה עיר למה שהיא? מה גורם לנו לתפוס עיר באופן מסוים?

אפשר לומר כי הדברים הראשונים שמגיעים לתשומת הלב שלנו, או לפחות לשלי, כשמגיעים לעיר גדולה הם התחבורה וההתניידות, תחושת הביטחון שהעיר מספקת לנו , המבנים ואיכות רשת הרחובות, האווירה והתרבות וכמובן – האנשים! ומה לגבי האוכל? זה בהחלט מרכיב מרכזי ומסחרר בחוויה אבל את זה תצטרכו לטעום בעצמכם!

המחקר האישי שלי על טוקיו לא הסתיים, זה ברור.
טוקיו היא מקום לחזור אליו.

 

____________
אם אתם מעוניינים בקובץ מפורט על מקומות לטיול בטוקיו ופרטים מעשיים נוספים – אתם מוזמנים לכתוב לי מייל ואשלח לכם Ofra.Palmer@gmail.com
כדי לראות עוד תמונות מרהיבות וסרטונים מהביקור שלי בעיר, אתם מוזמנים לאינסטאגרם שלי OfraPalmer. להתראות!