דבר לא הכין אותי לחוויה רב חושית שכזו. ביום שמש חורפי ונעים, בעודי משוטטת ברחובות סן פרנסיסקו המקסימה, נכנסתי במקרה לגינה עירונית קטנה, למעשה כיכר פתוחה במרכז העיר, הבנויה בגובה הרחוב, ומתחתיה חניון. זוהי כיכר פורטסמוס'. אל תדאגו אם לא שמעתם עליה מעולם ואתם לא מכירים. מסתבר שגם המקומיים, הגרים בשכונות אחרות בעיר לא ממש מכירים.
ובכן, פסעתי פנימה וכמו עליזה בארץ הפלאות נכנסתי לארץ אחרת. לארץ סין. כן. הנה אני צועדת לתוך הגן צעד ועוד צעד. הייתי מוקפת בסינים המשחקים, חוגגים, נחים, שרים, מנגנים ועושים טאי צ'י. הדבר הראשון שראיתי, גברים מבוגרים יושבים זוגות או חבורות ומשחקים משחקי לוח וקלפים על ספסלים מתחת לעצים. העצים – בפריחה ורודה וחגיגית. עוד צעד במעלה מדרגות, מוזיקה לא מוכרת, קבוצה שמנגנת בכלי נגינה שלא הכרתי… ואז זמרת מתחילה לשיר. ובכן , זה היה צורם… תדר גבוה במיוחד….
מיד התיישבתי מולם על ספסל. לצידי רבים אחרים, כולם סינים. השירה היתה כל כך נוגעת ללב שבשניה התחלתי להתגעגע הביתה. לארץ. לדעתי גם כל הקהל שהתאסף התגעגע הביתה. לסין…
משהו באוירה של הגינה הזו נגע בי. התושבים מצ'יינה טאון הסמוכה פשוט שטפו את המרחב הציבורי המקסים הזה, נעו בו ובילו בו אחר צהרים חורפיים. משהו בעיצוב המרחב איפשר התכנסויות שונות ומגוונות בו זמנית. הגינה היתה שוקקת. בפינה אחת – מגרש שעשועים לילדים, בפינה אחרת מקום מפגש למבוגרים, בפינה נוספת – מופע הנגינה ומעבר לרחבה הצנועה- מתאמני טאי צ'י של הפאלון גונג.
ישבתי וחשבתי עד כמה עיצוב נכון וחכם של כיכר כמרחב ציבורי מאפשר לקיים מפגש חי ותוסס המסייע לפיתוח, לחיות ולחוסן הקהילה. במקרה זה תושבי רובע צ'יינה טאון הצפוף יכולים להפגש, לשוחח, לנוח, לחייך, לתרום זה לזה, לשמר ולחגוג את התרבות שלהם.
עוד על הכוח של כיכרות לפיתוח קהילה ראו בקישור הזה.
רוח המקום 
כתיבת תגובה